Ruth Feuerstein
Ruth Feuerstein
עיר אין-גולה
בספרה השני "עיר אין-גולה", רות פוירשטיין מחדשת שירה נבואית לעת הזו, במזיגה חדשה בין שפת הקודש והחזיון העברית ובין לשון ההווה. דרך מרקם השפה הליטורגית, הריתמית והמוזיקלית של שירי "עיר אין-גולה" יוצרת פוירשטיין פרספקטיבה מז'ורית שמהווה כר לעיצובן של תמות פוליטיות, רוחניות וחברתיות רחבות היקף. בד בבד הביטויים והפצעים האישיים ביותר מעוצבים דרך הנוסח המז'ורי, כך שגם קול חורבן הגוף והנפש הפרטית הופך לצעקתה של העיר הנחרבת. בכך נעוצה אפוא חדשנותה וחשיבותה של היצירה – ספרה של פוירשטיין מחדש בשירה העברית העכשווית מגמה פואטית מז'ורית הכרויה אל לשון הקודש העברית, תוך עיצובה לכדי נוסח פואטי חדש.
"רות פוירשטיין מתייצבת כמשוררת המז'ורית הבולטת בזמננו. מז'ורית משמע הולכת בגדולות, עוסקת בסוגיות שברומו של עולם ושל ציבור, מעצבת קול ייחודי ומשמיעה אותו ברמה. היא גם, כבר בשלב מוקדם זה בשליחותה הפיוטית, המשוררת החזונית המשכנעת בדורה, יורשת אותנטית של מסורת הנבואה. לא אורקל או משיח מטעם עצמה, לא מיסטיקנית או בעלת חלומות הטועה לחשוב שהזיותיה חשובות מאלו של אחרים, כי אם נביאה מהסוג החוזה אלוה מבשרו, כזאת החיה את רוחה כצינור של שפע ואת גופה כהתגלמות פיזית של האומה והזמן. נוסף על אלה, היא מן המתזמרות המוכשרות ביותר בשירה העברית הנכתבת עתה, כלומר שירתה הנבואית המז'ורית מפעילה בעוז מערכות של הצטלצלות."
צור ארליך, השילוח, מרץ 2026.
ספר שכחה וגאולה
"ספר שִכחה וגאולה" הוא חיזיון שירי תיאולוגי המגולל מסע סימבולי בין רובדי העולם והאלוהו בין רחם אם ותהום עיר נחרבת לאל חולה שִכחה המסתתר בחדריו. יונה והלוויתן, אם גדולה, מקהלת ציפורים, כרובים, ערים, מאורות ואילנות מאכלסים את העולם החלומי והגדוש שטווה המחזה, בין ההווה והנפש הפרטית להדהודי הזמן הגדול של המסורת העברית.
בפואטיקה מוזיקלית וציורית מתרקמת עלילת החיים הסימבולית של "הרוּת", בת דמותה של המשוררת, במסעותיה לתיקון בעקבות הקלקול התהומי שהותיר את חותמו במרחב ובין הזמנים. בלשון חלום וחיזיון פרוע נכרכת הדרמה האישית במשברי העולם וההווה, ובתמונות ו בעיות יסוד שהניעו את ההגות והפואטיקה היהודית מראשיתה: סוגיית ההתגלות, הסתר הפנים, חורבן וגאולה.
בלשונו ובדימוייו מתכתב "ספר שִכחה וגאולה" עם סיפורי בראשית, הנבואה המקראית, ספרות ההיכלות, הזוהר והחסידות, ומציע עצמו כפרק חי במסורת הסוד העברית, בשיבתה של הפואטיקה המיסטית אל כור־מחצבתה – כפרשנות דתית רדיקלית למאורעות הזמן ולחיי האדם.
"בשירה שנכתבת בימינו נעדר, על פי רוב, הממד הנבואי. גם אם במקרים מסוימים נכתבת שירה רוחנית, דתית או אפילו תאולוגית, ובמקרים רבים נכתבת שירה שמשוחחת עם מקורות דתיים, עדיין נעדרת מכל אלה היומרה הנבואית. אך מקורותיה של השירה בכלל, ושל זו העברית בפרט, קשורים ביומרה להביט אל תשתיתו של עולם, אל המרחב הנסתר שבו מתפרשים ומתבררים הווה, עבר ועתיד. ספר שכחה וגאולה הוא מחזה שירי־נבואי שמצייר, בעברית מענגת, מסע בעולם שבור שבו "הַחַמָּה דּוֹמַעַת צֵל" (עמ' 81) ו"בְּדִמְעוֹתָיו כּוֹתֵב הַמֶּלֶךְ סֵפֶר שִׁכְחָה" (עמ' 86). סיפורים וספרים מקראיים, חכמים יהודים ומונחים קבליים עולים על במת המחזה שבו המקהלה היא מקהלת ציפורים שבראשה ציפור ושמה "זיז־שדי", והוראות הבמה שלו הן שירה בפני עצמה. שירי המחזה, שבדרכם מסמלים ומפרשים גם את ההווה, כלומר את מציאות חיינו, הם קודרים וסוריאליסטיים, ובאמצעות העברית רבת הדימויים, החרוזה והשקולה שבה הם כתובים, יוצרים חוויית קריאה כאובה ומעוררת השתאות."
איתן דקל, המוסך
התבשרות
"'התבשרות' היא יצירה אקספרימנטאלית רבת מעוף ותעוזה המבקשת לשרטט את יסודות הקיום האנושי ואת הווית החיים, זו הקמאית וזו המתחדשת, תוך שיבה אל צורה עברית מסורתית: אל דף הגמרא. ביצירה זו עושה המשוררת שימוש בתצורה הגרפית המוכרת מדפוסי התלמוד. בחלקו הפנימי של הדף נקבעה יצירת הליבה השירית: במשקל מוקפד, בטמפו טבעי, בחרוז מודרניסטי מהוקצע, ובמצלולים רכים – יצרה המשוררת פואמה וירטואוזית מבחינה לשונית, ואפופת מסתורין וסוד מצד תכניה.
הדוברת, הנתונה ספק בספירת החלום, ספק בספירת הנבואה – מייצרת מרחב טקסטואלי ורליגיוזי אשר בו לאות הכתובה יש תפקיד מכריע בנגיעתה הממשית בחיים ובהיותה ייצוג לחיפוש המתמיד אחר תיאולוגיה חדשה. החיפוש התזזיתי אחר אל המקיים מגע ישיר עם העולם המודרני, 'המפריש בטון מחמוקיו', מנוסח ביצירה זו לצד עיסוק היסטוריוסופי בעם ישראל. הפואמה השירית כתובה בתנופה יוצאת דופן ולעיתים חש הקורא בה כאילו נכתבה מתוך אקסטזה או מתוך טרנס חזיוני.
כמו דף הגמרא אשר בו הטקסט התלמודי מוקף מכל צדדיו בטקסט בעל אופי מפרש ומרחיב, כך גם הפואמה 'התבשרות' מוקפת מכל צדדיה ביצירה מרחיבה ומפרשת: זוהי פרוזה שירית מרהיבה הנשמעת מפי דוברת נשית שיסודותיה קמאיים אך היא בת העידן הזה. הטקסט הפרוזאי עוסק גם הוא בשאלות מן הסדר התיאולוגי ומבטא חיפוש אחר הוית חיים המתקיימת גם מתוך דבקות במסורות העבר וגם מתוך הכרה בזמן יהודי חדש."
דבר השופטים, תחרות הכתיבה של פרויקט בן-יהודה, 2024
